אלימות היא מחלה, אולי אפילו מחלה מידבקת, אך היא בשום אופן לא מחלה חשוכת מרפא.
אלימות היא מחזה נפוץ בארצנו, נפוץ מדי, היא מאיימת עלינו מבית ומחוץ, אך אסור לראות בה גזירה משמיים.
אלימות היא ביטוי לכאורה לכוח, מצג שווא של לשליטה, אך למעשה אין היא אלא ביטוי לעוצמתם של פחדנים, לבחירתם של חלשים.

זוהי בדיוק הסיבה שעם אלימות ניתן וצריך להתמודד.
זה נכון לכל אחד ואחת מאיתנו; לכל אזרח, לכל קהילה, לכל עיר.
זה בוודאי נכון לנו כמדינה.

אין זהו סוד שישראל שוכנת בסביבה אלימה.
מיום תחילתה של ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, ובוודאי מיום כינונה של המדינה, אין כמעט יום שבו איננו חווים את נחת זרועה של אותה אלימות.

ובכל זאת, בתוך הבית פנימה, בתוך ערינו, בתוך כפרינו – אנו מצווים לנהוג אחרת.
להרבות בכבוד לזולת – גם אם צריך למחול קצת על כבודנו.
להרבות בסובלנות לאחר – גם אם הוא באמת שונה מאוד מאיתנו.
להרבות באהבת חינם – כי ראינו כבר מה יכולה לעולל שנאת חינם.

אנו פוגשים היום את פניה המכוערים של האלימות כמעט בכל אחד מתחומי חיינו. במשפחה, כלפי קשישים, בבתי הספר, בספורט, ברחוב הישראלי, בין בני נוער, ביחס למיעוטים בחברה, בתקשורת, בפוליטיקה.
אלימות מילולית, ואלימות פיזית. אלימות על בסיס אתני, ועל בסיס דתי.
אלימות שמקורה בשעמום, ואלימות שתחילתה בפחד.

את האלימות הזאת צריך לנצח.
את האלימות הזאת אפשר לנצח.